הסכמה מדעת לקבלת טיפול רפואי 

על פי חוק זכויות החולה, אשר נכנס לתוקפו בשנת 1996, תנאי להענקת טיפול רפואי למטופל הוא הסכמת המטופל לטיפול הרפואי. החוק קובע כי הסכמת המטופל צריכה להיות "הסכמה מדעת" כלומר כזו המבוססת על מידע רפואי מלא וברור שקיבל המטופל. 

החוק קובע כי על המטפל למסור למטופל מידע רפואי הדרוש לו באופן סביר כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע. מידע רפואי זה כולל בתוכו גם אבחנה של מצב המטופל, סיכויי החלמה, תיאור מהות הטיפול, ההליך הטיפולי, המטרה בטיפול המוצע והתועלת הצפויה ממנו. עוד קובע החוק כי על המטפל לפרט את הסיכויים של הטיפול המוצע, הסיכונים הכרוכים בו, וכן סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי, וכן את עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני (ככל שהוא כזה).

החוק מתייחס גם לכך שאת המידע הרפואי על המטפל למסור למטופל בשלב מוקדם ככל האפשר, זאת על מנת לאפשר למטופל לקבל החלטה על דרך הטיפול בדרך של בחירה מרצון ואי-תלות.

עוד מציין החוק כי הסכמה מדעת יכול שתהא בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות, אך בנוגע לטיפולים רפואיים מסויימים (כגון ניתוחים או פרוצדורות רפואיות מורכבות) יש דרישה קונקרטית לטופס הסכמה ממש, אשר עליו יחתום המטופל והוא יכלול את תמצית ההסבר שניתן למטופל. 

ואולם, הסכמת המטופל לטיפול הרפואי כתנאי להענקת הטיפול לא נולדה בחוק זכויות החולה אלא עוגנה בפסיקת בית המשפט שנים רבות קודם לחקיקתו. כך למשל, קבע בית המשפט העליו כי אם לא הוסברו למטופל הסיכונים הכרוכים בבדיקה הרפואית קודם לביצועה כי אז הסכמתו חסרת תוקף וביצוע הבדיקה בלעדיה כמוה כמעשה תקיפה ממש (ראה ע"א 560/84 נחמן ואח' נגד קופת חולים, פ"ד מ(2) עמ' 384, 387). 

ראוי להדגיש כי חתימת מטופל על טופס הסכמה לקבלת טיפול רפואי איננה משום ויתור על תביעה עתידית. במקרים רבים עומדת בלב ליבו של הסכסוך המשפטי השאלה האם הסכמת המטופל לטיפול הרפואי היתה הסכמה מדעת, גם אם חתם המטופל על טופס הסכמה לקבלת טיפול רפואי וגם אם לאו. כלומר, למרות שהרופא / המוסד הרפואי מתהדר בטופס הסכמה עליו חתום החולה, כהוכחה לקבלת הסכמת החולה לטיפול לפני נתינתו, מעלה החולה טענות שונות כנגד תקפותו של אותו טופס, כגון: החתימה עליו נעשתה בפני פקיד ולא בפני רופא; לפני שחתם על הטופס לא ניתן לו הסבר ממצה אודות הטיפול הרפואי, סיכונים וסיכויים ואלטרנטיבות; הסיבוכים שהתרחשו בטיפול הרפואי לא הוסברו לו לפני קבלת הטיפול הרפואי ולא מצויינים בטופס ההסכמה; טופס ההסכמה כללי ואיננו ייעודי לטיפול הרפואי שבוצע; למרות הסיבוכים המפורטים בטופס ההסכמה הסביר הרופא בעל פה כי סיבוכים אלה אינם מתרחשים בפועל וכיוצ"ב.

בנסיבות אלה נדרשים בתי המשפט לנסיבותיו של המקרה ולארועים שקדמו לביצוע הטיפול הרפואי זאת כדי להכריע האם הסכמת המטופל לטיפול הרפואי היתה הסכמה מדעת. בית המשפט העליון ניסח בפסיקתו את השיקולים העיקריים שיכריעו בהחלטתו: באיזה הקשר טיפולי כולל בוצע הטיפול שבמחלוקת? מהו טיב הטיפול שבמחלוקת מבחינת הסיכויים והסיכונים הטמונים בו ומבחינת הפגיעה אשר ביצועו עלול להסב לכבודו של החולה ולצנעת הפרט שלו? מהו טיב הטיפולים אשר לביצועם ניתנה הסכמה מפורשת? האם היתה אפשרות מעשית לקבלת הסכמה מפורשת לטיפול? וכיוצ"ב.

בית המשפט העליון עיצב בפסיקתו את סטנדרט הגילוי הנדרש מרופא תוך התחשבות, בראש וראשונה, בזכות היסוד של הפרט לאוטונומיה. לאור זאת נקבע, כי יש לגלות לחולה את כל הסיכונים אשר אדם סביר היה מייחס להם חשיבות בהחלטתו אם להסכים לביצוע הטיפול או לסרב לו.

אחד המקרים בהם נדונה שאלת ההסכמה לביצוע ניתוח היה כאשר הוגשה תביעת נזיקין כנגד קופת חולים עקב ביצוע צילום רחם שבו מוזרם נוזל אל הרחם ובעטיו לקתה התובעת בדלקת קרום הצפק ועקב כך היה הכרח לכרות את רחמה. התובעת טענה כי הסכמתה לביצוע צילום הרחם היתה "שלא מדעת", דהיינו, מבלי שהובהרו לה הסיכונים הכרוכים בביצוע הצילום.

בית המשפט העליון קבע כי הרופא אשר החליט לבצע את צילום הרחם לא הסב את תשומת ליבה של התובעת לסיכונים הכרוכים בביצוע צילום הרחם ודחה את טענת הרופא לפיה הסתברות להתפתחות דלקת כזו אפסית. נקבע שם כי סיכון של 3.1% להתפתחות דלקת, שעלולה להוביל לכריתת רחם ולהותיר אשה עקרה, איננו בבחינת סיכון "אפסי" שניתן להתעלם ממנו וזהו סיכון שראוי להציגו בפני אשה בטרם מבצעים בה את הצילום. בית המשפט ציין כי סיכון בשיעור של 3-4%, לא נחשב אפסי בעיני בית המשפט, דהיינו, הוא לא נחשב לסיכון שרשאי רופא להתעלם ממנו בנותנו מידע לחולה בנוגע לטיפול שעומד הוא לבצע בגופו, ודאי הוא כך כשמדובר בסיכון בעל חומרה רבה.  לפיכך, משלא העמיד הרופא את התובעת על הסיכון הבלתי מבוטל בטיפול שהוצע לה, אותו סיכון שהתממש בפועל, כי אז ן לקבוע כי הסכמתו לטיפול לא היתה מדעת. 

ואולם, בכל אותם מקרים שפורטו לעיל ובמקרים רבים נוספים נדונה שאלת הסכמת המטופל לטיפול הרפואי כאשר עמד על הפרק נזק ממשי שנגרם לחולה מאותו טיפול רפואי. בכל אותם מקרים טענו המטופלים/התובעים כי נגרם להם נזק שאילו ידעו על הסיכון בהתרחשותו לא היו מסכימים לטיפול מלכתחילה ומכח טענה זו תבעו פיצוי על הנזק שהתרחש בשל רשלנות רפואית.

בע"א 2781/93, מיאסה עלי דעקה נגד בית חולים כרמל, תקדין עליון, כרך 99 (3) תשנ"ט/תש"ס, הלך בית המשפט העליון כברת דרך נוספת ופסק פיצוי לתובעת למרות שלא נגרם לה נזק מן הטיפול שלא ניתנה הסכמתה לביצועו. באותו עניין דובר בתובעת שהגיעה לבית החולים במטרה לבצע ניתוח ברגל. בהיות התובעת על שולחן הניתוחים ולאחר שקיבלה תרופות מטשטשות בדרכה לחדר הניתוח הוחתמה החולה על טופס הסכמה לביצוע ביופסיה בכתף בגלל חשד שהועלה לגידול בכתפה. באותו עניין נקבע כי יש להניח במידת וודאות גבוהה שהחולה היתה נותנת הסכמתה לביצוע הביופסיה גם אם כל העובדות הרלוונטיות לצורך קבלת ההסכמה, היו מובאות לידיעתה, ואילו הסיכוי שלא היתה מסכימה, הוא קלוש ביותר - אפסי. בכל זאת פסק לה בית המשפט העליון פיצוי על פגיעה באוטונומיה שלה, הנובעת מכך שבוצע בגופה ניתוח מבלי שניתנה לכך הסכמתה המפורשת (הפיצוי שנפסק לזכותה היה בסך 15,000 ש"ח). 

מן האמור לעיל עולה כי במקרים בהם לא נתן החולה הסכמה מדעת לטיפול רפואי קיימות לו שתי עילות תביעה נפרדות: האחת - פגיעה באוטונומיה שלו כאדם, אשר מתקיימת גם מקום שלא נגרם לו נזק רפואי מן הטיפול; השניה -  רשלנות רפואית בקבלת הסכמתו לטיפול, אשר תנאי לקיומה הוא נזק ישיר מאי קבלת ההסכמה. 

אין בתוכן דלעיל משום המלצה, חוות דעת משפטית או ייעוץ משפטי; כמו כן התוכן דלעיל אינו מתיימר להיות מדויק ו'/או מקיף ו/או עדכני, והמסתמך על המידע עושה זאת באחריותו ועל דעת עצמו בלבד.